• מירב חצק- הורות ברוגע

על כבוד בין הורים וילדים

"כבד את אביך ואת אמך". האמנם?

ומה לגבי – כבד את ילדיך?

אני מתעסקת בסוגיה הזו הרבה עם עצמי ועם הורים שאני פוגשת.

כשהייתי ילדה, הערך של "כבד את אביך ואת אמך" היה אחד הערכים החשובים ביותר לצד כבוד למבוגרים בכלל, כבוד למורים, לגננות וכו'.

אני חושבת שהיום הרבה מזה התערער.

אנחנו רואים את זה גם בבתים הפרטיים שלנו וגם בבתי הספר, בדואר ובכל מקום למעשה.


אז אני חושבת שערך כיבוד ההורים הוא חשוב וכן חשוב ונכון ללמד את ילדינו לכבד אותנו ואנשים אחרים בסביבתם. אבל אין זה מספיק ללמד אותם זאת במילים. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא על ידי מודלינג (modeling) או במילים אחרות – דוגמה אישית.

ולכן אני מדברת עם הורים על מתן כבוד לילדיהם. יתכן שחלקכם ירימו גבה או יחשבו – "מה פתאום שאכבד אותו? הוא הילד. הוא צריך לכבד אותי..."

מה זה אומר כבוד? כבוד במהותו לא קשור רק לשפה בה אנו מדברים (פעם ענו ב"כן, אדוני", למשל). זה גם לא קבלה עיוורת של כל מה שהמבוגרים אומרים לילדים. אני לא רוצה שהילדים שלי "יכבדו" אותי רק מתוך פחד, מפני שהם חוששים מהתגובות שלי. כבוד הנובע מפחד הוא לא כבוד אמיתי, ובסופו של דבר, ילדים שלומדים לפחד ולהיות מרצים כל הזמן – לא באמת מעריכים את המבוגרים סביבם. הם מבינים שההתנהגות הכוחנית נובעת מתוך חולשה וחוסר יכולת אמיתית של ההורים להתמודד.

בעיניי – כבוד משמעו לראות את מי שנמצא מולנו – להבין שיש אדם אחר עם צרכים משלו, רצונות משלו ומחשבות משלו – גם אם הם שונים מאלה שלנו. ואם זו ההגדרה לכבוד (וזו לגמרי ההגדרה שלי), אז מחובתנו כהורים גם לכבד את ילדינו. זאת כדי שילמדו כיצד לכבד אחרים, וגם כדי שירגישו בעלי ערך בעולם.

זה לא אומר שאנחנו צריכים להסכים לכל בקשה שלהם או להתרצות לכל דרישותיהם. ממש לא! אבל נרצה להראות להם שאנחנו מכבדים את הרצונות שלהם, גם אם לא נסכים לספק אותם. נשאל אותם לגבי המשחקים שלהם, גם אם ייראו לנו כמו הדבר הכי שטותי/ מגעיל/ מגוחך שראינו. גם כאשר אנחנו אומרים להם "לא", נסביר להם מדוע, על מנת שיבינו שאנחנו רואים אותם ומבינים את הקושי שלהם באותו הרגע (וכדי שיבינו שאנחנו – כך אני מקווה – לא מקבלים החלטות אימפולסיביות, אלא חושבים על הדברים ורוצים בטובתם).

לפני יומיים היה לי ויכוח עם בני בן השש, כאשר רצה משהו ולא הסכמתי. בתגובה הוא החל לצעוק עלי, ומיד האגו שלי התעורר. התגובה הראשונית שלי בראש – וגם במילים – היתה – "מה פתאום אתה צועק עלי? אתה כזה חצוף". ובכעסו אמר לי בני – "את חצופה". נכנסנו קצת למלחמת אגו (שבסופה אף פעם אין מנצחים... גם אם אני ניצחתי בקרב – פשוט מהיותי חזקה יותר ואמא שלו, שנינו סיימנו בכעס). והלילה לא היה מהנה לאחר מכן... בבוקר, כאשר נרגעתי מעט, נשמתי עמוק וחשבתי על האמירה של בני "את חצופה". אחרי שהצלחתי להרחיק את ענייני ה"כבוד לשם כבוד" (איך יתכן שילד ידבר ככה לאמא שלו), שאלתי אותו על כך, והוא אמר שאני לא מקשיבה לו ולא נותנת לו להגיב, אז גם אני חצופה. ואז הוא הסביר לי על מה התעצבן, ואני הקשבתי. לאחר מכן – בכלל לא דיברתי איתו על הכעס שלי. הבעתי בפניו את תחושותיי, והסברתי לו שכאשר הוא צועק עלי, או אומר לי משפטים כמו "תמיד את עושה..." מתוך כעס, זה כואב לי וזה פוגע בי. אני יודעת שיש לנו יחסים טובים, וזה עצוב לי שהוא לא מצליח פשוט לדבר איתי. ברגע שהצלחתי להסביר לו את מה שעבר עלי, ולהגיד את זה מתוך מחויבות אמיתית ליחסים שלנו, ולא כדי להשיב את "כבודי האבוד" – מאותו רגע כל ההוויה בינינו השתנתה.

ככל שנדבר עם ילדינו בדיאלוג אמיתי – נשאל לדעתם, נתייעץ איתם (בהתאם לגילם) ונשתף בתחושותינו, כך הם יעריכו אותנו יותר, יעריכו את עצמם יותר וילמדו לנהל דיאלוג עם אנשים בסביבתם. וזה מה שאני רוצה ומקווה לראות בעולם סביבי יותר ויותר.

אז כבדו את אביכם ואמכם, כבדו את ילדיכם, כבדו זה את זה. ובואו נעביר את זה הלאה...



פוסטים אחרונים

הצג הכול